<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ה' שער א'</h1>
<h2>דף ט.</h2>
וכתב ר"ם פ"ג דמתנה, כשם שהמוכר צריך לסיים הממכר כך הנותן. כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונה לך או שכתב כל נכסי קנויין לך חוץ ממקצתן, הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואינו ידוע לא קנה כלום, ואינו יכול לומר [לו] תן לי פחות שבנכסים עד שיסיים לו המקום שנתן לו. אבל [אם] א"ל חלק כך בשדה פלונית, הואיל וסיים השדה ואע"פ שלא סיים החלק, נוטל אותו מן הפחות שבאותה שדה. והראב"ד ז"ל הקשה עליו מההיא דמנחות [ק"ט ע"א], דאמרינן בית בבתי אני מוכר לך מראהו עליה דגרועה, ואם נפלה נפלה ללוקח. וכן שור בשוורי. ואמאי, והא לא סיים והא לא קנה כלום ע"כ. ועל רש"י ז"ל שהלך בשיטה זו הקשו עליו ואמרו, וכי מאן דמשייר קרקע סתם לא קנה מקבל מתנה. זה אינו, דנהי דיד זוכה על התחתונה ויכול המזכה לברור איזה מהן שירצה, מ"מ כל השאר קנה חוץ מאחד מהם, וכדתנן פרק בית כור עפר [ק"ז ע"ב], חצי שדי אני מוכר לך משמנין ביניהן ולוקח נוטל כחוש. אלמא חצי הכחוש מיהו נוטל, ולא שנא משייר המוכר או נותן. ובשלהי גט פשוט [קע"ג ע"א] גבי שטר לך בידי פרוע, הגדול פרוע, א"ל רבינא אלא מעתה שדי מכורה לך גדולה מכורה (לך) [לו]. אלמא שדה גדולה היא דאינה מכורה אבל קטנה מכורה מיהא ע"כ. כל זה חולק על הרמב"ם ז"ל ואין לך אלא המשנה דתנן [מנחות שם] בית בבתי מראהו הנפול ומראהו הגרוע.
<h2>דף יא:</h2>
תנן בפ"ק דגיטין, האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו לאדם אלא בפניו וכו'. כגון מי שרוצה לתת מטלטלין לאחר ואין המקבל עצמו [שם], ורוצה לזכות לו ע"י אחר מזכה לו ע"י אחר. ובשער הראשון של מלוה על פה, באותו [שער] תמצא הילך מנה לפלוני, ואם הילך כזכי דמי, ואם חייב באחריותו.
והמזכה לחבירו ע"י אחר, כיון שהחזיק בה האחר, כגון שמשך המטלטלין או שהגיע שטר הקרקע לידו או החזיק בקרקע, זכה. ואע"פ שלא הגיע המתנה לידו של מקבל מתנה ואין הנותן יכול לחזור בו. אבל המקבל ידו על העליונה, אם ירצה יקבל ואם ירצה לא יקבל. דאין חבין לאדם שלא בפניו וזכין לאדם שלא בפניו.
<h2>דף כט.</h2>
גרסינן בגיטין בראש השולח [ל"ב ע"ב], אמר אביי נקיטינן שליח מתנה כשליח הגט. והילכך אף מתנה יכתבו ויתנו. [אבל] אין להם רשות לומר לאחרים. מטעם דהוי כשליח הגט, דמילי נינהו. ואיכא מאן דכתב, דוקא בלא קנין אבל בקנין לאו מילי נינהו. כ"כ הרב בעל העיטור ז"ל באות מ"ם. וכתב ר"ם בפ"ד, המתנה כגט שאין אדם יכול למסור דברים לשליח. כיצד אמר (לשליח) [לשלשה אמרו] לפלוני ולפלוני שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה ויתנוהו לפלוני, אין זה כלום ואם אמרו לאותן העדים [ו]כתבו ו[נ]תנו למקבל לא קנה. וכן אמר לשנים כתבו וחתמו בשטר מתנה ותנוהו לפלוני אינן יכולין לומר לסופר לכתוב, אלא הן עצמן כותבין כמו הגט.
<h2>דף לב.</h2>
גרסינן בפרק השולח בגיטין, אמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה מתנה לידו "מתנה זו מבוטלת, תיבטל, אי אפשי בה", לא אמר כלום. בטילה היא, אינה מתנה, דבריו קיימים. והיא הגירסא הנכונה, לפי שיש מהפכין בה. ומה שכתב ר"ם בפ"ד, המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו אמר הרי היא בטלה לא אמר כלום. דוקא כשאמר הרי היא בטלה, אבל אמר בטלה היא דבריו קיימים מהא דפרק השולח. וכ"כ הראב"ד ז"ל.
וכתב הר"ם ז"ל, מקבל מתנה שטען ואמר, זו שתחת ידי אינה מתנה בידי אלא שומר אני עליה, או שאמר בטלה היתה מתחלתה לפי שלא קבלתיה או בעל כרחי באונס וכיוצא בדברים אלו, דבריו קיימים, ונשבע על זה שבועת היסת, ותחזור לבעליה. טען הנותן ואמר שומר אתה עליה, או שאמר שלא מדעתי נתתיה, או גזולה היא בידך, וזה אומר נתת לי, נשבע המקבל שבועת היסת ונפטר ע"כ.
<h2>דף לב:</h2>
גרסינן בגיטין בראש השולח [ל"ב ע"ב], אמר אביי נקיטינן שליח מתנה כשליח הגט. והילכך אף מתנה יכתבו ויתנו. [אבל] אין להם רשות לומר לאחרים. מטעם דהוי כשליח הגט, דמילי נינהו. ואיכא מאן דכתב, דוקא בלא קנין אבל בקנין לאו מילי נינהו. כ"כ הרב בעל העיטור ז"ל באות מ"ם. וכתב ר"ם בפ"ד, המתנה כגט שאין אדם יכול למסור דברים לשליח. כיצד אמר (לשליח) [לשלשה אמרו] לפלוני ולפלוני שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה ויתנוהו לפלוני, אין זה כלום ואם אמרו לאותן העדים [ו]כתבו ו[נ]תנו למקבל לא קנה. וכן אמר לשנים כתבו וחתמו בשטר מתנה ותנוהו לפלוני אינן יכולין לומר לסופר לכתוב, אלא הן עצמן כותבין כמו הגט.
<h2>דף מ:</h2>
גרסינן בפרק השולח בגיטין, ת"ר האומר נתתי שדה פלונית לפלוני. פירוש הכותב נתתי שדה פלונית לפלוני, נתתיה לו, הרי היא שלו, [הרי זוכה בה] כשיגיע השטר לידו. אתננה לו ר' אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה א"ר יוחנן וכולן בשטר כמו שאמרו שכותב אלו הלשונות. הילכך אם כתב בשטר "שדה פלונית אתננה לו" לא זכה (ומקבל) [המקבל] עד שיאמר לעדים כתבו שטר מתנה ותנו לו... וכ"כ הר"ם פ"ד דמתנה. ושם בפרק השולח, האומר נתתי שדה פלונית לפלוני, והוא אומר לא נתן, חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר, ולא מצי למיהדר ביה. כתבתי ונתתי לו, והוא אומר לא כתב ולא נתן, הודאת בעל דין כמאה עדים. ואמרינן, מי אוכל פירות ואסיקנא דאם מקבל מתנה אמר לא נתן ולא כתב, נותן אוכל פירות. ואם לא היה המקבל מצוי, אלא בנו של מקבל אומר לא הקנה לאבא, משלשין את הפירות ביד שליש עד שיתברר הדבר.
וכתב הר"ם ז"ל, מקבל מתנה שטען ואמר, זו שתחת ידי אינה מתנה בידי אלא שומר אני עליה, או שאמר בטלה היתה מתחלתה לפי שלא קבלתיה או בעל כרחי באונס וכיוצא בדברים אלו, דבריו קיימים, ונשבע על זה שבועת היסת, ותחזור לבעליה. טען הנותן ואמר שומר אתה עליה, או שאמר שלא מדעתי נתתיה, או גזולה היא בידך, וזה אומר נתת לי, נשבע המקבל שבועת היסת ונפטר ע"כ.
<h2>דף סד:</h2>
וצריך שיהא הזוכה בן דעת, כדגרסינן בגיטין פרק התקבל אמר רב יהודה אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים. חפץ ומניחו ולאחר שעה נוטלו זוכה בין לעצמו בין לאחרים. ושמואל אמר אחד זה ואחד זה זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים עד שיביא שתי שערות. אגוז ונוטלו דזוכה לעצמו, היינו באחרים מקנים לו, אבל בשאין אחרים מקנין לו [א]פילו לעצמו אינו זוכה, כדתנן בפרק הניזקין [נ"ט ע"ב] מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם משום גזל משום דרכי שלום אבל גזל גמור אין בהם אפילו מדרבנן. כן [כתוב] בחידושים.
והשוטה אינו זוכה לעצמו ולא לאחרים. ומזכין לשוטה ע"י בן דעת. והחרש זוכה לעצמו.
